משך הפעילות: כשעה
ציוד נדרש: מצגת עם המקורות, אפשרות להשמעת השירים (ר' להלן)
סיפור גלגולו והתחדשותו של ט"ו בשבט, משקף, בזעיר אנפין, את גלגוליו, של הסיפור הרחב יותר – סיפורו של העם היהודי: מיום של גביית המסים החקלאיים בימי בית המקדש, ליום שביטא בפיוטים ובטקסים – געגועים וערגה לארץ ישראל בשנות הגלות, ועד לחג הנטיעות הציוני ואל צביונו בתקופתנו אנו – כיום של מודעות ועשייה לקיימות ואיכות הסביבה.
בשיעור זה, נבקש להכיר בדרך חווייתית, את גילגוליו ורבדיו של ט"ו בשבט, ולהיחשף באמצעות זאת, גם לסיפורו של העם היהודי, הנשקף ועולה מתוך תהליכים אלה.
חלק א' – פתיחה: פניו של ט"ו בשבט בשירה (כרבע שעה):
נפתח ונשמיע לפחות שניים, מתוך שלושה שירים, המייצגים כל אחד פנים אחרות של החג (כאשר המילים מוצגות על הלוח): פירות חמישה עשר, של נעמי שמר; כך הולכים השותלים, של יצחק שנהר; כי האדם עץ השדה, של נתן זך (ללא הבית האחרון).
בהמשך לכך, נציג שוב את מילות שירים אלה, הפעם כשהם מוצגים יחדיו (ר' נספח מס' 1), כרקע וכהשראה, לשיחה בחברותות.
חלק ב' – העמקה בחברותות (כעשרים דקות):
בחברותות, רצוי בזוגות על מנת להקל, נבקש מהתלמידות/ים , להעמיק בתוכן השירים הללו ובמשמעותם (ר' נספח מס' 2):
השיר הראשון, 'פירות חמישה עשר', של נעמי שמר, מבטא כבר בשמו, מספר רבדים שונים של משמעות. למעשה, שמו של השיר "פירות חמישה עשר", הוא הרמז היחידי, לקשר בים השיר לבין החמישה עשר – ט"ו – בשבט. את השיר חיברה נעמי שמר, כמחווה לאסירת הציון אידה נודל, שהכיתה כלואה בברית המועצות, בשנות ה.70- הדוברת בשיר יושבת שלא מרצונה בגלות בניכר, מחכה לאהובה שישוב "מארצות החום" – ארץ ישראל, משם יביא עמו פירות שנשתבחה בהם הארץ: תמר, תאנה , ואפילו תפוח-זהב. בשיר מודגשת תחושת הפער, שבין אווירת החורף המושלג, שבחודש שבט באירופה – מול חודש שבט, המבשר את בוא האביב בארץ ישראל. הכמיהה, הגעגועים והאהבה לארץ ישראל – משאת נפש לא מושגת – מתממשים לרגע קט באכילת הפרי שמקורו בארץ – "ובתוך הפרי כל געגועי".
השיר השני, 'כך הולכים השותלים', מבטא את אופיין, עיקרן ובעצם מהותן, של חגיגות ט"ו בשבט, עם ראשית הציונות.
הפרחת השממה , החקלאות העברית והנטיעות, היו ביטוי לעשייה ולהגשמת הערכים הציוניים, ובאופן "טבעי" הודגשו במיוחד, במועד הולם זה, שבלוח השנה העברי. הראשון ליוזמת הנטיעות בט"ו בשבט, היה הסופר, החוקר וההיסטוריון זאב יעבץ, שיצא עם תלמידיו לנטוע עצים במושבה זכרון יעקב, בשנת 1890. ב,1908 הסתדרות המורים והקרן הקיימת לישראל, מיסדו מנהג זה, והוא היה לחלק מתוכניות
הלימודים, של כלל בתי הספר בישוב העברי.
השיר האחרון, שירו של שלום חנוך, 'כי האדם עץ השדה', מבטא רבדים ותפיסות עכשוויות שנוספו לט"ו בשבט. נבקש לראות את השיר כמשקף, קשר סמלי אבל גם ממשי, סמביוזי ומעגלי, בין הטבע לבין האדם. מעיון בשיר זה, נבקש להציף, את נקודות הדמיון ונקודות השוני בין האדם ובין עץ הפרי (לדוגמה: דרך ההיווצרות; הקשר לאדמה, בחיים ולאחר המוות; מקורות המחיה; תהליך הגדילה…), ואת משמעותן והשלכותיהן על חיינו.
חלק ג' – אסיף, עיבוד וסיכום (כעשרים דקות):
באסיף, נבקש מהחברותות לשתף, בדגש על שאלות ההכוונה הבאות:
מהם ההבדלים ביחס לט"ו בשבט בין שלושת השירים?
איזו תקופה מייצג כל שיר?
מהי הפעולה הערכית הנדרשת ביותר לפי השירים, בכל אחת מהתקופות, בהקשר לט"ו בשבט?
כסיכום ולסיום, אפשר לשאול את התלמידים/ות: אילו ערכים ואילו מנהגים וטקסים – הם/ן חושבים/ות, שנוסיף לט"ו בשבט, בשנים הבאות?
נספח 1 – ט"ו בשבט בשירה העברית:
נספח 2 – ט"ו בשבט: סיפורו של מועד , כסיפורו של עם (להעמקה בחברותות) – דף מקורות לתלמיד/ה:
התייחסו לשאלות הבאות, המייחסות בנפרד, לכל אחד מהשירים:
