משך הפעילות: כשעה – שעה וחצי      

ציוד נדרש: מצגת / דפי מקורות [ר' בנספחים להלן]

מטרות (בשיעור זה התלמידים/ות…): 

• יעמדו על תפקידו ומקומו של הזיכרון בסיפורו של העם היהודי
• יתעמקו בסיפור פרטי של ניצולה, ויעמדו על משמעותו והקשרו בהבנת מורכבות השואה
• יתנסו בכלים ובדרכים, להתמודדות אישית, עם תכניו המורכבים של יום הזיכרון לשואה ולגבורה
• יבחנו את חשיבות ההמשכיות והנצחת זיכרון השואה

לאחר שמחת החירות של חג הפסח, מגיעים "הימים הנוראים של האביב" – מועדי הזיכרון הלאומיים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. 

אל תוך המרחב הישראלי והיהודי, נמזגים טקסי הזיכרון, הסמלים הלאומיים, השירים הנוגים, ואווירת הנכאים השקטה והמאופקת. בשיעור זה, נבקש לזמן לתלמידנו ותלמידותינו, אפשרות לגעת בתכני הימים הללו, לבחון בדרכם/ן, את מהותו של זיכרון השואה, ולעמוד על חשיבותו בסיפורו של העם היהודי. 

מהלך השיעור – כללי: 

• חלק א' – 'מה זוכרים?' – שיח פתיחה (כעשרים דקות) 
• חלק ב' – 'איך זוכרים?' –  עיון ודיון בחברותות (כחצי שעה) 
• חלק ג' – עיבוד וסיכום  (כעשרים דקות) 

חלק א' – 'מה זוכרים?' – שיח פתיחה (כעשרים דקות)  

• נפתח את השיעור בהצגת ההקשר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, ונסביר כי ראשית נבקש לבחון, מהו 'זיכרון' – מה תפקידו ומה חשיבותו, בחיינו כפרטים – וכחברה, או כעם. 
• נעלה מספר שאלות הפשרה (נמליץ לרשום את התשובות על הלוח): 
• את מי ומה חשוב לכם/ן לזכור?(באמצעות רישום התשובות בשתי קבוצות נפרדות, נבקש לסייע בהבחנה בין דברים הנוגעים לזיכרון התפקודי, כדוגמת – לזכור את הפגישה שקבעתי עם חבר/ה, את הבחן שנקבע לשבוע הבא, או לזכור להאכיל את הדגים וכד'), לבין הזיכרונות שאנו נושאים/ות מהעבר (למשל, זיכרון של חוויות משמעותיות –טיול מיוחד, מקומות – הבית הקודם שבו גרנו, או אנשים הקרובים לליבנו – חבר/ה טוב/ה שעברו דירה, זיכרון סבא או סבתא שהלכו לעולמם וכד').
• מה עוזר לכם/ן לזכור? – ונבקש דוגמאות הנוגעות הן לתחום התפקודי- המשימתי, והן בנוגע לזיכרונות מהעבר.
• מדוע לדעתכם/ן חשוב לזכור את העבר? [ בכדי ללמוד ממנו, בכדי להנציח יקירים/ות, וכד'].
• נסכם את השיחה, כשנסביר ונמשיג כי הזיכרון, הוא יכולת שכלית, המאפשרת לנו לתפקד בחיי היומיום, למלא משימות, להתנהל במרחב, אבל קודם כל – רק בזכותו אנו יכולים/ות לדעת מי אנחנו, מה הסיפור שלנו, מאיפה באנו, מהם השורשים שלנו, הערכים שלנו – מהי הזהות שלנו. 

נסביר כי כמו בחיים הפרטיים שלנו, שמבוססים על כל הזיכרונות האישיים והמשפחתיים שלנו, הרי שזה גם תפקידו של הזיכרון הקבוצתי, הלאומי – בסיפורו של העם היהודי וזהותו המשותפת.  

חלק ב' – 'איך זוכרים?' – בחברותות: עיון בסיפורה של חנה גפרית (כחצי שעה)  

• נעבור לחלק המרכזי בשיעור ונסביר, כי היום נכיר את סיפור ילדותה של חנה, שגדלה בפולין, בתקופת מלחמת העולם השנייה, המלחמה שבמהלכה התרחשה השואה. נשמע על חייה, לפני המלחמה ובמהלכה, ודרך הסיפור שלה, נבקש להתמודד עם זיכרון השואה – שהוא דבר רב ומופשט וקשה לתפוס את כולו. דרך סיפורה הפרטי של חנה, נבקש דרך להתחבר לזיכרון השואה ומשמעותו, בסיפורו של העם היהודי כולו. 

לשמחתנו, חנה שרדה את השואה ונשארה בחיים. היא עלתה לישראל, חיה בעיר תל אביב, למדה להיות אחות נישאה וילדה בן. כיום היא סבתא לנכדים. בשנים האחרונות, הועלה סיפורה האישי של חנה על הכתב, והתפרסם בספר שנקרא "רציתי לעוף כמו פרפר".  

• נזמין את התלמידים/ות להתפצל לחברותות של זוגות – ולהתעמק בצוותא, בקטע מסיפורה של חנה, לדון ולענות על השאלות שבדף העבודה (ר' נספח 1). בעת העבודה בחברותות, נמליץ להקרין ברקע, על הלוח, את תמונותיה של חנה, המופיעות בנספח 2. במידה והשיעור מתקיים באופן מקוון, ניתן לקיים חלק זה במליאה, ולהקריא את הסיפור בקול. 

חלק ג' – אסיף, עיבוד וסיכום (כעשרים דקות)  

• נתכנס למליאה, בהתאם למידת הזמן שבידנו, נזמין לשתף, בדברים שלמדנו בחברותות, מסיפורה של חנה. 
• בהמשך לאסיף קצר זה, נעלה לדיון קצר, את שתי שאלות העיבוד המרכזיות: 
• למה חשוב לנו להכיר את סיפורה של חנה? 
• מה תפקידנו לעשות עם סיפורה של חנה ועם עוד סיפורים של  אלפי ילדות וילדים אחרים שנותרו אצלנו אחרי השואה? מהי האחריות שלנו כלפי ילדות וילדים אלה? 

נסכם כי בזכות הזיכרונות של חנה ושל אנשים אחרים, אנחנו יכולים היום, יותר משבעים שנים מאז פרוץ המלחמה, ללמוד מה קרה במהלך המלחמה ולהכיר את ההיסטוריה של העם שלנו. לפעמים יותר קל יהיה להבין מה זה שואה, דווקא דרך סיפור אחד, אישי ופרטי. הסיפורים האישיים, מתחברים כמו חרוזים קטנים בשרשרת, והם שעוזרים לנו לנסות להבין, להרגיש קצת, מה בעצם עבר העם היהודי כולו בשואה. 

נספח 1:  דף עבודה לחברותות 

סיפורה של חנה גפרית – חלון לסיפורו של העם היהודי 

דף מקורות לתלמיד/ה 

קראו את הקטעים הבאים מסיפורה של חנה, ודונו בשאלות שבעקבותיהם:

מתוך: רציתי לעוף כמו פרפר, הוצאת בית הספר המרכזי להוראת השואה, יד ושם 

חנה הוא שמי. 

בילדותי קראו לי חַנֶצְ'קָה. 

נולדתי בפולין בשנת 1935 , להוריי הֶרְשְל וזִיסְל הֶרְשְקוֹבִיץ. גרנו בעיירה בְּיַאלָה–רַאוְסְקָה עם עוד הרבה משפחות יהודיות ומשפחות פולניות, שנות ילדותי הראשונות עברו עליי בעיירה ביאלה–ראווסקה שבפולין. 

הרבה שנים חיו היהודים בעיירה, בשכנות לתושבים הפולנים. הוריי ואני גרנו בבית ברחוב הראשי. מול ביתנו גרה עוד משפחה יהודייה, משפחת נוימן. סבתא גרה במרכז העיירה, ליד השוק, והדודות שלי גרו בשכונה שתושביה היו יהודים. חבריי הטובים היו מַארִישָה, יַאנֶק ובַּאשָה, שכניי הפולנים. אהבתי לשחק אִתם במחבואים ולהתחבא בין ענפי העצים שבבוסתן שמאחורי ביתנו. שם הייתי עוקבת אחרי חגבים ומיני חרקים המובילים מזון למחבוא שלהם. פעמים, מרוב עניין וסקרנות, הייתי שוכחת שאני באמצע משחק מחבואים. רק הקריאות של מַארִישָה ויַאנֶק, שחיפשו אותי, החזירו אותי למשחק שלנו. 

בקצה העיירה שלנו זרם נהר. בחורף, כשמֵי הנהר קפאו, החלקנו על פני הקרח; ובאביב, כשהקרח הפשיר, היינו משיטים בנהר סירות עשויות נייר ורצים אחריהן לאורך הגדה, עד שנעלמו מעינינו. כל תושבי העיירה אהבו אותי. הייתי ילדה עליזה וחייכנית, בעלת שֵׂער מתולתל ולחיים סמוקות, כי כל מי שפגש בי היה שואל לשלומי וצובט צביטה של חיבה בלחיי. ידעתי לשיר ולדקלם המון שירים בפולנית; וכשהייתי מבקרת עם הוריי אצל קרובי משפחה או ידידים, הייתה אימא מבקשת שאשיר או אדקלם לפני כולם. לא תמיד הסכמתי לעשות זאת. הרבה פעמים העדפתי להמשיך לשחק עם הילדים. את כל השירים והדקלומים שכחתי לאחר שחיי השתנו. מלחמה קשה פרצה וילדותי הנפלאה אבדה… 

רקע: לאחר שהמלחמה התחילה, הוכרחו כמעט כל היהודים שחיו בעיירה, לעבור לגטו. הגרמנים שרפו את בית הכנסת, ורבים נשלחו למחנות, ובינהם היו גם סבתה ודודותיה של חנה. כאשר הוריה של חנה הבינו, כי הנאצים מתכוונים לגרש את כל היהודים שנותרו למנות, החליטה המשפחה לברוח. תחילה, הסתתרו בתוך דיר חזירים בכפר סמוך, אולם בהרגישן את הסכנה מתקרבת, נמלטו חנה ואימה לעיר ורשה, שם התחפשו וחיו כפולניות:

הגעתי עם אימא לעיר ורשה. איש לא זיהה שאנחנו יהודיות. פנינו לרחוב זֶלֶזְנָה, לבית מספר 64 . שם, בקומה השישית, גרה משפחת סְקוֹבְרוֹנֶק. גברת סקוברונק, הייתה אחות של מוֹשַלְקוֹבָה, שכנתנו בעיירה. משפחת סקוברונק הסכימה שנגור בביתה […].

שנתיים גרנו אִתם. שנתיים לא יצאנו מפתח הבית. שנתיים לא הלכנו בדירה. שנתיים לא התקרבנו לחלון. שנתיים לא הביאו חַנְקָה ובַּאשָה [הבנות של המשפחה] חברות הביתה. אסור היה לספר לאיש שאנחנו בדירה. זה היה סוד החיים. […] כשאורחים ביקרו בדירה, אימא ואני היינו מסתתרות בתוך ארון הבגדים. פעם הגיע אורח בהפתעה. אימא ואני לא הספקנו להגיע לארון, ונכנסנו לתוך ארגז הפחמים. גברת סְקוֹבְרוֹנֶק ישבה על המכסה, עד שהאורח הלך. לפעמים היינו יושבות שעות בתוך הארון, לא זזות ולא מוציאות הגה מפינו. 

בתוך ארון הבגדים, הייתי מדמיינת שאני גמד קטן ביער, לבוש בבגד כחול וכובע אדום עם פונפון. ואני מטיילת בין הפרחים, שותה טל ומזהה כל פרח על–פי הריח שהוא מדיף… 

היה לנו עוד הסכם: אם וכאשר יחפשו הגרמנים יהודים, ויגיעו אל הקומה הרביעית, נרד אימא ואני, מהדירה שבקומה השישית אל הקומה החמישית ונקפוץ… כדי שלא יֵדעו שבאנו ממשפחת סְקוֹבְרוֹנֶק ולא יענישו אותם על שהסתירו אותנו. יום אחד חיפשו הגרמנים בבניין. הם הגיעו עד הקומה הרביעית. אימא אחזה בידי בכוונה לרדת לקומה החמישית, כפי שהבטחנו. 

חַנְקָה סְקוֹבְרוֹנֶק עצרה בעדנו. היא לקחה סולם גדול, והורתה לנו לעלות אל גגון הבית. 

ישבנו שם. לאחר שעה קראה לנו חַנְקָה לרדת. 

כשחזרנו לדירה, סיפרה חַנְקָה שהגרמנים הגיעו עד הקומה החמישית… וירדו. 

אימא, חנקה ואני פרצנו בריקוד סוער. זה היה ריקוד של שחרור, של שמחה, ריקוד של התגברות על כוחות הרשע. 

שאלות לדיון ולמחשבה בחברותא: 

• מה למדתם/ן על חנה מהסיפור?
• דמיינו שיחה שהתקיימה בין חנה ואימה, כאשר נודע להורים, שעליהם לעזוב את ביתם וכל רכושם ולברוח. כתבו את השיחה הזו, בלשונכם/ן.
• מה, לדעתכם/ן, היה הקושי הגדול ביותר של משפחת סקוברונק?
• חנה מתארת את הריקוד לאחר הירידה מהגג,  ואומרת שזה היה "ריקוד של התגברות על כוחות הרשע". מי לדעתכם/ן התגבר על כוחות הרשע, וכיצד? 

נספח 2: חנה גפרית