משך הפעילות: כשעה
ציוד נדרש: מצגת, אפשרות לשיתוף סרטון ודפי מקורות
סיפור גלגולו והתחדשותו של ט"ו בשבט, משקף, בזעיר אנפין, את גלגוליו, של הסיפור הרחב יותר – סיפורו של העם היהודי: מיום גביית המסים החקלאיים בימי בית המקדש, ליום שביטא בפיוטים ובטקסים, געגועים וערגה לארץ ישראל בשנות הגלות, ועד לחג הנטיעות הציוני ואל צביונו הנוכחי – כיום של מודעות לקיימות ואיכות הסביבה, בתקופתנו אנו.
בשיעור זה, נבקש להיחשף אל גילגוליו ורבדיו של ט"ו בשבט, ולהתמקד בצביונו העכשווי – כחג של אחריות חברתית וסביבתית באשר היא:
המשולש המסוכן: אני, כאן ועכשיו – פרופ' שלום רוזנברג*
תרבות ימינו שכחה את סוד "היום לעשותם ומחר לקבל שכרן". היא מבוססת על משולש מסוכן: אני, כאן, ועכשיו. ט"ו בשבט מציין את המאבק כנגד משולש זה. הוא יום האחריות האקולוגית, המוציאה אותנו מהמעגל של האני והכאן. הוא גם יום האחריות לדורות העתידיים, המנוגד ל'עכשיו'.
*מתוך המאמר: "זעקת האילנות"
חלק א' – פתיחה (כרבע שעה):
נפתח במבוא קצר, בו נציג ונסביר בקצרה את גלגוליו של ט"ו בשבט (ר' להלן, בנספח 1). אפשר להיעזר ולהקרין, את הסרטון הקצרצר, המציג את גילגוליו אלה של החג, מאתר תרבות – https://youtu.be/iawz6Neh7bw
בהמשך לכך, נציג את תמונת העץ שלהלן, המשולבת בדברים ממדרש קהלת רבה ( (ר' נספח 2), נקרא יחדיו את המקור, נבאר ונסביר:
מדרש קהלת רבה ז',י"ט
בשעה שברא הקדוש ברוך הוא [אלוהים] את האדם הראשון נטלו והחזירו [שם אותו אחראי] על כל אילנות גן עדן ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך!
נוודא שהדברים הובנו, ונעלה לדיון את השאלות –
- ממה חושש אלוהים?
- מה מבקש אלוהים מהאדם הראשון על פי המדרש?
- כיצד מנמק אלוהים את דרישתו זו?
- למה לדעתכם התכוונו במשל זה? מהו המסר המרכזי?
- האם לדעתכם זהו מסר שמתאים גם לימינו?
נסכם את עיקרי הדברים, ונמחיש באמצעות התמונה, את הדגש המרכזי – השורשים (העבר) והצמיחה (ההמשכיות והעתיד), קשורים אלה באלה.
חלק ב' – 'אחריות לאומית וחברתית היא (גם) אחריות סביבתית' (כעשרים דקות) – עבודה בחברותות (בזמן השיעור באמצעות פיצול לחדרים במערכת הזום, או במקרה הצורך, כמשימת בית מתווכת/משלימה):
נזמין את התלמידים/ות לעבודה בחברותות (רצוי בזוגות), לעיין ולדון בסיפורו של חוני המעגל, ובשאלות שבעקבותיו.
לצורך דיון זה, נציע להעביר במידת האפשר את דף המקורות שלהלן, מראש לתלמידים/ות, או לחילופין, בזמן השיעור, באמצעות הצ'אט:
'אחריות לאומית וחברתית היא (גם) אחריות סביבתית'
עיון ודיון בחברותא
קראו את המקור הבא, ודונו יחדיו בשאלות שאחריו:
על פי תלמוד בבלי, מסכת תענית כ"ג, ע"א
חוֹני המעגל פעם היה מהלך בדרך, ראה אדם שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים אתה נוטע פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברור לך שתזכה לחיות שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם מלא בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי – כך אטע אני לבניי."
- מה הקשר לדעתכם, לדעתכן, בין הסיפור הזה על חוֹני המעגל, לבין המדרש על האדם הראשון, שקראנו קודם?
- לאור סיפור זה על חוני המעגל, הסבירו, איזו משמעות יש מאחורי מנהג הנטיעות של ימינו?
- חשבו על לפחות 3 משמעויות וסיבות נוספות, שיש מאחורי המנהג, לציין את ט"ו בשבט, בנטיעות.
- מלבד מנהג הנטיעות – מה עוד נוכל לעשות עבור הדורות הבאים כדי לא לקלקל?
חלק ג' – אסיף וסיכום (כחצי שעה):
נבקש מנציג/ה מכל חברותא, לשתף בנקודות מרכזיות שעלו בשיחה.
בכדי לסכם, אפשר להציג ולקרוא יחד, את המשל של שמעון בר יוחאי, מהמדרש שלהלן:
עפ"י מדרש ויקרא רבה פרשה ד'
לימד רבי שמעון בר יוחאי – משל לבני אדם שהיו יושבים בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.
אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם? לא תחתַי אני קודח?
אמרו לו: עוד רגע והמים עולים ומציפים עלינו את הספינה!
נשאל את שאלת הסיכום –
מה לדעתם/ן, הקשר בין משל הספינה, לעיסוק שלנו בט"ו בשבט, ולחיבור ההכרחי, שיש בין השורשים והעבר, לבין הבטחת העתיד?
לסיום, נשקף ונמשיג, כי ט"ו בשבט, הוא בגדר הזמנה להתחבר ולהתרכז בחשיבות הטבע, אל איכות הסביבה, אל השמירה על מצוות האקולוגיה, שחיינו תלויים בהן. ט"ו בשבט בימינו, הוא כ-'יום שמירת כדור הארץ' בלוח השנה העברי – ויתרה מכך – ט"ו בשבט מגלם עיקרון מוסרי ערכי חשוב – חובותינו לדורות העתידיים, כאן במדינת ישראל ובעולם בכלל.
במידה ויש מקום לכך, ניתן גם לשלב בסיום התייחסות למושג 'הקיימות', והסברו:
קיימות
תפיסת הקיימות עוסקת בראייה מערכתית של הסביבה האנושית, במטרה להבטיח את המשך הקיום האנושי. בעבורנו בני האדם, קיימות היא הפוטנציאל לחיים של רווחה בטווח הרחוק, מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית.
נספח 1:
גילגוליו של ט"ו בשבט – מבוא קצר למורה:
בשבת אבותינו בארץ בימי הבית הראשון והשני, היה ט"ו בשבט, התאריך של יום תחילתה של שנת המס החקלאית. יום זה שימש כנקודת סימון בלוח השנה, לצורך חישובי המעשרות מפירות האילן, שאותם היה צריך להביא לכהנים, בבית המקדש. לאחר חורבן הבית ודלדול הישוב היהודי בארץ ישראל, חל שינוי באופיו של ט"ו בשבט. מיום בעל משמעות מינהלית, ליום של ערגה וזיכרון לעבר, מיום בעל משמעות צרה, ליום של תפילה למען האילנות המניבים תבואה. בהתאם לכך נתחברו בארץ ישראל, תפילות מיוחדות ופיוטים שונים לט"ו בשבט, שעניינם אילנות הארץ ותנובתם.
עיקר עיצובו של החג, נעשה בידי מקובלי צפת – יהודים יוצאי גירוש ספרד ופורטוגל, במאה ה-16. הם שהנהיגו ביום זה, את מנהג אכילת פירות ארץ ישראל, תוך לימוד קטעים מהתורה ומדרשים, העוסקים בשבח הארץ ופירותיה. ערב הלימוד עוצב במתכונת הדומה ל"סדר ליל פסח". ארבע כוסות של יין אדום ויין לבן נשתו במהלך הסדר של ט"ו בשבט, כסמל לארבע עונות השנה. הפרות נאכלו בהתאם לסדר קבוע, שלגביו היו מספר מנהגים.
עם תחילתן של העליות הציוניות לארץ, לבש ט"ו בשבט פנים חדשות. יום זה הפך לסמל של כיבוש השממה וחידוש חייו של עם ישראל בארץ ישראל. יותר מכל בוטאו מוטיבים חדשים אלו במנהג הנטיעות.
גם בדורנו ובתקופתנו אנו, נוסף לט"ו בשבט רובד חדש וחשוב – והוא היה לחג, המסמל ומזמן לנו, מרחב למודעות ועיסוק, בנושאים הגורליים הקשורים לאיכות הסביבה ולקיימות.
נספח 2:
