משך הפעילות: כשעה וחצי      

ציוד נדרש: מצגת / דפי מקורות  

*ניתן לקיים פעילות זו גם באופן מקוון 

מטרות (במהלך הסדנא התלמידים/ות…):

• יתוודעו עם 'ספירת העומר' ומשמעותה בהקשר החקלאי והמסורתי
• יעמדו על הקשר שבין מצבים אנושיים הכרוכים בדריכות ובהמתנה, לבין תחושת השליטה וההקלה שיש בכלים של ספירת ומדידת הזמן החולף
• יבחנו את מידת הרלוונטיות של ספירת העומר בימינו
• יתמודדו עם שאלת המשמעות האישית של 'ספירת זמן' בעבורם

מהלך הסדנא – כללי: 

• חלק א' – 'מתי סופרים?' – פתיחה ועבודה אישית (כחצי שעה) 
• חלק ב' – 'ספירת העומר' – לימוד בחברותות (כחצי שעה) 
• חלק ג' – סיכום ומשימת כתיבה יצירתית אישית (כעשרים דקות) 

פירוט מהלך הסדנא: 

חלק א' – 'מתי סופרים?' – פתיחה ועבודה אישית (כחצי שעה) 

נציע לפתוח בהסבר ראשוני על 'ספירת העומר', ולהזמין את התלמידים/ות לשיח פתיחה על השאלות הבאות: 

• מתי הזדמן לכם לספור זמן?  
• מה היה עניינה של ספירה זו? 

נאסוף את התובנות שהעלו ונסכם שלספירה תפקידים שונים: הזדמנות לחשבון נפש לאור הזמן החולף, ציפייה לאירוע מסוים (ספירה לאחור), מודעות לזמן החולף בעזרת תלישת דף מהיומן, ציון מועד בזמן המיועד לו (מציינים את חג שבועות בדיוק שבעה שבועות לאחר חג הפסח). 

בהמשך לרעיונות אלה, נשאל – מהו לדעתם אם כן הקשר בין חג הפסח – כחג החירות, לחג השבועות – כחג מתן תורה? מה משמעות ספירת ימים בין שני המועדים הללו, בהקשרם זה? 

נתפצל ללמידה בחברותות (כחצי שעה), והפעם ננסה לברר את הטעם החקלאי העומד בבסיסה של ספירת העומר. 

חלק ב' – 'ספירת העומר': דריכות וצפייה – לימוד בחברותות (כחצי שעה) 

נזמין את התלמידים/ות לעבודה בחברותות (רצוי בזוגות), לעיין ולדון בדף המקורות הבא ובשאלות המופיעות בו. לצורך חלק זה, נציע להדפיס את דף המקורות לכל תלמיד/ה: 

עשר, תשע, שמונה… 

ספירת העומר הינה ספירה של 50 ימים, המתחילה במוצאי החג הראשון של פסח ומסתיימת בערב חג השבועות. הספירה נמשכת שבעה שבועות, שהם 49 ימים, וביום החמישים חוגגים את חג השבועות. ספירת העומר, היא אחת מן המצוות הנזכרות בתורה. ספירת העומר קושרת בין חג הפסח לבין חג השבועות – בין 'יציאת מצרים' לבין 'מתן תורה'. 

בעולם החקלאי הקדום, ספירת העומר ליוותה את ציפייתם של החקלאים להבשלת היבולים ולאסיף מוצלח, שמגיע לשיאו, בטקסי הבאת הביכורים למקדש, בחג השבועות.  

את ספירת העומר המשיכו לקיים גם לאחר חורבן בית המקדש השני, ונוהגים לקיימה גם בימינו. 

קראו את המקורות הבאים ודונו בשאלות הנלוות: 

ויקרא כ"ג, ט"ו – ט"ז 

 "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה – שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'."   

דברים ט"ז, ט' – י' 

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ."   

שאלות לדיון ולמחשבה בחברותא: 

• שני המקורות המקראיים למצוות ספירת העומר, מציינים כי בחג השבועות יש להביא מנחה והודייה. לאור זאת – מהי לדעתכם משמעות ספירת הימים, בין החג הקודם (פסח) ועד לחג זה?
• בעבר וגם בימינו, בימי ספירת העומר, נהוגים סימנים ומנהגי אבלות. למשל, אין מקיימים חתונות בימים של ספירת העומר. מה לדעתכם ההסבר לכך?
• מדוע, לדעתכם, נשמר מנהג ספירת העומר גם בתקופתנו? איזה טעם יש לספירה הזו בתקופה המודרנית עבור אנשים שאינם עוסקים בעצמם בחקלאות?
• כיצד לדעתכם יכולה מצוות ספירת העומר, לבטא גם כיום את הקשר בין העם לארצו? 

חלק ג' – סיכום ומשימת כתיבה יצירתית אישית (כחצי שעה) 

נפתח את החלק המסכם, באסיף רעיונות מרכזיים מהלימוד בחברותות. 

בהמשך לכך, וכהשראה והכוונה למשימת העיבוד האישית, נציג את המקור הבא, מתוך התלמוד הבבלי. הטקסט מתאר באופן ציורי ומוחשי, את תהליך אפיית הלחם בעבר הקדום, לעומת אפייתו בתקופת האדם ה"מודרני" – תקופת של חז"ל:   

תלמוד בבלי, מסכת ברכות נח א 

בן זומא אומר: כַּמָּה יְגִיעוֹת יָגַע אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁמָּצָא פַּת לֶאֱכֹל: חָרַש וְזָרַע וְקָצַר וְעִמֵּר וְדָשׁ וְזָרָה וּבָרַר וְטָחַן וְהִרְקִיד וְלָשׁ וְאָפָה, וְאַחַר כָּךְ אָכַל.  וַאֲנִי מַשְׁכִּים וּמוֹצֵא כָּל אֵלֶּה מְתֻקָּנִים לְפָנַי! 

ביאור הטקסט בשפתנו היום: 

אמר החכם בן זומא: כמה מאמצים מעייפים היו בפני האדם הראשון (שהוא סמל לאדם בכלל, בעידן קדום מאד), עד שמצא/השיג לחם לאכול. הוא חרש (את האדמה), זרע, קצר (את החיטה), אסף בשדה אגודות של עומרים, דש – הוציא מתוך החיטה את הגרעינים, זרה וברר – הוציא את המוץ (חלקי הפסולת בחיטה, שאינם אכילים), טחן לקמח, הרקיד – בנפת הקמח, מעין מסננת שתפקידה לנקות את הקמח, ואפה ללחם – ורק אז אכל ממנו. 

ואילו אני, החכם, פשוט קם לי בבוקר – וכל זה מונח לפני – גלום ומרוכז, בתוך כיכר הלחם המחכה לי על השולחן. 

לאור ובהמשך למקור הנ"ל, נזמין את התלמידים לנסח, ברכת הודיה על השפע והיבול שהתברכנו בהם בארצנו, או לחלופין, תפילה המייחלת לכך. 

נמליץ להזמינם לשתף בעל פה, או לחילופין כדאי להמשיך, ולהזמינם גם לעצב באופן יצירתי,  את אשר כתבו, ולהכין מעין תערוכה כיתתית/שכבתית, שתוצג בהתקרב חג השבועות.