משך הפעילות: כשעה וחצי – שעתיים 

ציוד נדרש: מצה, אפשרות להצגת תמונות (במצגת או על ידי הדפסה – ר' בנספח להלן), חומרי יצירה מגוונים

מטרות – (במהלך הפעילות הילדים/ות): 

• יעמיקו את ההיכרות עם סיפור יציאת מצרים, בדגש על מימדים מרכזים וערכים בולטים בסיפור, כדוגמת, המושג 'מעבדות לחירות', ערכים כמו חמלה והזדהות,  אומץ ונחישות, ועוד
• יעמדו על הקשר בין סיפורו של העם ביציאת מצרים, לבין טקס ליל הסדר, המנהגים והמאכלים הסמליים של חג הפסח, המכוננים ומשמרים, את הזיכרון המשותף (הקולקטיבי), של סיפור זה
• יבחנו וימשיגו את משמעות מנהגי ומאכלי חג הפסח
• יתנסו בביטוי יצירתי אישי, היוצק משמעות מוחשית ומותאמת עבורם/ן, לרעיונות מופשטים אלה

במערך הפעילות המוצע כאן, נבקש להעמיק את היכרותנו עם סיפור יציאת מצריים ועם חג הפסח, מנהגיו, סמליו – ולהמשיג ולהנגיש, את הקשר, בין אלה לאלה.  

על שום משך והיקף הפעילות, ומשום הגודש, הרעיוני, המידעי והחוויתי המוצע כאן, בחלקים השונים, נציע לפצל מערך זה, ולקיימו כשתי פעילויות נפרדות, בין אם בהפרש של מספר שעות, או אף של יום-יומיים. 

מהלך הפעילות (כללי):  

• חלק א' – פתיחה: "האם גם לאוכל יש משמעות?" (כעשר דקות)  
• חלק ב' – "סיפור יציאת מצרים: מה בדיוק קרה שם?" (כעשרים דקות) 
• חלק ג' – "אז מה הסדר?" (כרבע שעה) 
• חלק ד' – "המאכל שלי – והסיפור שלו": עיבוד באמצעות יצירה אישית (כעשרים וחמש דקות) 
• חלק ה' – שיתוף וסיכום (כעשרים דקות) 

פירוט מהלך הפעילות 

חלק א' – פתיחה: "האם גם לאוכל יש משמעות?" (כעשר דקות)  

• כפתיחה, נשאל – מי זוכר/ת מה הוא/היא עשו אתמול? מי זוכר/ת מה הוא/היא אכלו אתמול לארוחת ערב? 

מי זוכר/ת מה הוא/היא אכלו לפני שבוע בארוחת עשר? ו… מי זוכר/ת מה הוא/היא אכלו ביום ההולדת? 

נצא מנקודת הנחה, כי יקל על הילדים/ות להיזכר במה עשו או במה שאכלו אתמול, ולעומת זאת, כנראה יתקשו להיזכר, מה אכלו לפני שבוע. ואולם, בהמשך לכך, סביר כי רובן/ן דווקא יזכרו למשל היטב, את עוגת יום ההולדת שלהם/ן, או את הממתקים שחולקו, גם אם עברו כבר מספר חודשים. 

נעלה מספר שאלות המשך, לעניין יום ההולדת, כדוגמת – איזו עוגה זו היתה? האם את/ה אוהב/ת את העוגה הזו במיוחד? איך העוגה נראתה [נרות] – ולמה נהוג לשים נרות על עוגת יום הולדת, וכמה שמים ומה מסמל מספר הנרות? 

• נמשיג את ההקשר ואת התהליך, כפי שיצוף מתוך השאלות ותשובות – כיצד מאכל, הופך להיות מזוהה עם אירוע מסוים, ואפילו הופך ממש לסמל ולמנהג: ביום ההולדת שלנו – אנו מצפים/ות לעוגת יום הולדת, עם נרות וכד', ובאותה מידה, אם נראה עכשיו, מישהו נושא עוגת יום הולדת לגן, נבין מכך שמישהי/ו חוגג/ת יום הולדת היום. 

• נציג עתה מצה, או תמונת מצה, ונשאל: מי מזהה את המאכל הזה, באיזה חג נהוג לאכול אותו? נמשיך ונשאל עוד: מי אוהב/ת מצות? נתעכב דווקא, על התשובות השליליות, ונשאל – מדוע איננו אוהבים/ות לאכול את המצה? ["זה לא טעים…", זה קשה….", "זה יבש…"]. 

נקשה עתה, ונוסיף את השאלה: מדוע אם כן, לדעתכם/ן, עלינו לאכול מאכל מוזר שכזה, שלא כולם אוהבים, קצת קשה ויבש – דווקא בחג חשוב וחגיגי כמו פסח?  

כמובן, שבמידת הצורך, נזכיר עתה, כי המצות מסמלות את הלחם, שאפו בני ובנות ישראל, בזריזות ובלחץ, רגע לפני שיצאו מצרים, ושלכן גם לא הספיק לתפוח, למשל לכדי לחמניות טעימות כמו שאנו אוהבים/ות…. 

כשאנו אוכלות ואוכלים מצות בפסח, אנו גם מזכירים וזוכרים את סיפור יציאת מצריים, אבל גם בעצם מנסים, להרגיש לערב אחד, כאילו היינו שם בעצמנו, כאילו גם אנחנו יצאנו ממצרים. 

חלק ב' – סיפור יציאת מצרים: מה בדיוק קרה שם? (כעשרים דקות) 

• נזכיר עתה, את סיפור יציאת מצרים בכללותו, בקצרה ובתמציתיות. ניתן להיעזר בספרים מאוירים, או במצגת אם יש בנמצא, ואולם – להלן תמצית עיקר הסיפור, מותאמת ומעובדת – בשילוב מספר דגשים, הנחיות, הערות ושאלות מוצעות לדיון: 

לפני שנים רבות רבות, היה מלך רשע במצריים, ושמו פרעה. בשנים ההן, גם בני ובנות ישראל, התגוררו במצריים, קצת כמו שהיום יש הרבה יהודים שחיים באמריקה, או באנגליה.  

אחרי הרבה שנים שלוות, ככל שבני ישראל הצליחו ושגשגו במצריים, התחיל פרעה לחשוש מהצלחתם של בני ישראל, דווקא בארצו שלו, והוא החליט וגזר שתי גזרות קשות: הוא ציווה להשליך לנהר הגדול, נהר היאור, את כל התינוקות הזכרים – הבנים, שנולדו לבני ובנות ישראל, כדי שלא יקימו משפחות, ושלא יעלו במספרם על המצרִים. ופרעה האכזר, החליט גם לנצל את בני ישראל, והעביד אותם עבודה קשה מאד, בבניית הפירמידות, בלי שכר ואפילו בלי אוכל, או יום חופש. הם היו עבדים. 

באותה תקופה, נולד תינוק עברי קטן, לזוג הורים, בשם יוֹכֶבֶד  וְעַמְרָם, וכדי להחביאו ולהצילו מפרעה הרשע, הם הניחו אותו, בתיבה קטנה שהכינו מצמחים, כמו עריסה קטנה, ואת התיבה, עם תינוקם, הניחו לשוט על פני נהר היאור. 

לא עבר זמן רב, ודווקא באותו היום, ירדה בתו של המלך פרעה לרחוץ בנהר, והבחינה בתיבה הקטנה ששטה, עם התינוק החמוד בתוכה, ומשתה = משכה את התיבה מהמים, וכך הצילה אותו.  בת המלך, חיבקה את התינוק, ומיד החליטה לאמץ אותו, ולגדל אותו בארמון וקראה לו בשם  "מֹשֶה – כִּי  מִן  הַמַיִם  מָשִׁיתִי  אוֹתוֹ." 

נעצור ונשאל: איך היינו מתארים/ות את בת פרעה? [בעלת חמלה, אכפתית – אבל גם אמיצה, יוצאת נגד הוראת אביה, שהוא גם המלך…] 

כך הילד משה העברי, היהודי, גר לו בתנאים של נסיך עשיר, בבית פרעה הרשע, מבלי לדעת בכלל שהוא בן עם אחר… עם משועבד וסובל, ועוד מיד המלך, שבביתו הוא מתגורר. 

אבל, משה, ככל שגדל והתבגר, ראה את בני ישראל הסובלים, וגם ואפילו, מבלי שידע עדיין, שהוא חלק מהם, ניסה לעזור להם, להגן עליהם. יום אחד ראה משה איש מצרי, מכה עבד מבני ישראל. כשראה את בן עמו סובל, לא הצליח עוד משה לעצור את עצמו, והיכה את האיש המצרי. אבל, כשנודע הדבר לפרעה, הוא כעס מאוד, הוא הבין שמשה לא באמת חלק ממצרים, חלק מהארמון – ומשה נאלץ לברוח למדבר. 

נשאל: מה אתם/ן חושבים/ות שמשה הרגיש, כשהוא ראה את המצרי החזק, מכה עבד חלש? 

האם זה מפחיד להתערב ולהגן כך?  

ומה עוזר לנו להתגבר על פחד במצבים כאלה? 

יום אחד, ראה משה במדבר, סנה = שיח, שבוער באש ולא נשרף. זה היה מחזה מאד מוזר, מיוחד ואפילו קצת מבהיל: כיצד זה שיח יבש בוער, אבל בלי להישרף? ואז לפתע, שמע משה, מתוך הסנה הבוער את קולו של אלוהים, שגילה לו שהוא זה שעומד להנהיג את עם ישראל, ולהוציא אותו ממצריים, לשחרר אותו מהעבדות. אלוהים שלח את משה אל פרעה, לדרוש ממנו לשחרר את בני ובנות ישראל המשועבדים. 

משה, שהבין מה תפקידו ועד כמה הוא חשוב, אזר אומץ, ופנה אל פרעה, ודרש – "שחרר את עמי, שלח את עמי – מארצך, ממצריים, ונצא לחופשי כעם אחד" 

כמובן, שפרעה סירב. וסירב. וסירב. אלוהים איים והעניש את פרעה, וגם בכלל את המצרִים, חלקם שלא עשו כלום, בעשרה ונשים קשים, שנקראים – "עשרת המכות". למשל, יום אחד מצריים התמלאה בצפרדעים. בכל מקום צפרדעים. באוכל, במיטה, באמבטיה… פעם אחרת, התמלאה מצריים בחרקים מגעילים. פעם נוספת – לכל המצרִים והמצריות… היו כינים מגרדות, או שהיה ברד בלתי פוסק, או חושך מוחלט במשך שלושה ימים!  

ופרעה עדיין סירב. רק לאחר עשר מכות קשות, פרעה נכנע והסכים לשחרר את בני ובנות ישראל מהעבדות במצריים, ולשלוח אותם/ן לחופשי. בני/ות ישראל מיהרו לארוז את מעט הדברים שהיו להם, והזדרזו להכין מזון לדרך, ומכיוון שלא היה להם זמן לחכות עד שהבצק יתפח ללחם, והם פשוט לקחו אותו איתם, דק – כמצות. 

והם ידעו למה צריך להזדרז ולברוח… כי אכן, לא עבר הרבה זמן, ופרעה שוב התחרט, ושלח את הצבא המצרי לרדוף אחרי בני ובנות ישראל, ולהחזירם בכוח למצריים. והצבא המצרי עם מרכבותיו המפוארות, כמעט והשיג את ישראל, אבל כשהם הגיעו לים סוף, שמגיע עד העיר אילת בימינו – נחצה הים, כדי שבני ובנות ישראל יעברו בבטחה, ומיד אחר כך, בדיוק כשהמצרִים הגיעו, הים נסגר חזרה וכיסה עליהם, וכל צבא מצריים טבע בים. 

נעצור בכדי לספר עתה, כי יש אמירה, פתגם (מפי חז"ל) – לפיה, אין לשמוח כשהאויב או היריב שלי, מפסיד, נופל או נפגע.  

נשאל את הילדים/ות: מה לדעתם/ן הכוונה בביטוי זה? איך הם/ן מבינים/ות אותו? והאם קל לקיים הוראה שכזו? 

במקרה הצורך, נסייע ונמחיש באמצעות דוגמא מחיי היום יום, למשל, נזכיר שידוע, כי לא יפה, להתרברב או ללעוג, מול מי שלמשל, ניצחתי עכשיו בתחרות ריצה, או בכדורסל.  

ונשאל: אם כן, לעומת זאת – איך נכון לדעתם/ן, איך ראוי – לנהוג מול יריב שלנו שנכשל?[בענווה ובצניעות, בהבעת תמיכה, הזדהות…] 

כך, ביום החמישה עשר בחודש ניסן יצאו בני ישראל ממצרים, יצאו מעבדות לחירות = לחופשי. 

כבר באותו לילה, ציווה אותם/ן אלוהים, שבתאריך הזה מדי שנה בשנה, באמצע האביב, יחגגו בעם היהודי את חג הפסח, ובמשך שבעה ימים יאכלו מצות. חג שקיבל את שמו, מכך שהמכות שירדו על ארץ מצרים ועל המצרִים, פסחו (נדגים ע"י דילוג, מה פירוש המילה "לפסוח") על בני ובנות ישראל ובתיהם. 

מאז בכל שנה אנו חוגגים וחוגגות בחודש ניסן את חג הפסח. אנו אוכלים מצות וקוראים בהגדה של פסח – ששמה בא בגלל הציווי –  "להגיד את הסיפור" – ולא כמו המילה 'אגדה', במובן של סיפור בדיוני, מומצא, כמו סינדרלה למשל...  

לסעודה החגיגית של פסח קוראים: ליל הסדר.

חלק ג' – "אז מה הסדר?" (כרבע שעה) 

• נפתח חלק זה בפעילות, בהסבר, מדוע מכונה סעודת חג הפסח, בשם ליל הסדר – וזאת, לא על שום השולחן המסודר לתפארת, או הבית המסודר והמבהיק, אלא על שום שהמאכלים והחלקים השונים בארוחה, מתקיימים תמיד, לפי סדר קבוע ומכוון, שבא להזכיר לנו את הסיפור של יציאת מצרים. 
• נציג תמונה של שולחן ליל הסדר (ר' מספר תמונות מוצעות, בנספח להלן) – וראשית, נזמין לזהות, איזו ארוחת חג עומדת להיערך בתמונה, ולפי מה זיהו זאת [המצות, צלחת הפסח, כוס אליהו…]? 
• נזכיר, את השיר המוכר מההגדה, "מה נשתנה הלילה הזה" – כמשקף את הרצון והכוונה, לקיים פעם בשנה ארוחה אחרת, מיוחדת, מלאה במאכלים מעניינים וקצת מוזרים, שיעוררו תשומת לב וסקרנות – כך שכבר כשהילדים והילדות הקטנים, יראו את השולחן – הם/ן ירצו בעצמם/ן לשאול – לשמוע ולהבין את הסיפור. 
• נזמין לזהות את שאר המאכלים המוכרים לנו, והמופיעים בתמונה, ונסביר לאחר ציון כל מאכל, את אשר הוא בא לסמל. בסיפור יציאת מצרים –  

בצלחת הפסח – נתייחס אל –  

• המרור (עפ"י רוב נהוג לשים חסה כמרור, או חזרת), המסמל את עבדות מצריים "וטעמה המר". 

• "הזרוע" – כפי שהיא מכונה בהגדת הפסח, היא בד"כ בשר עוף צלוי, ומזכירה את הנאמר לנו בתורה – כי  "עבדים היינו לפרעה במצרים, ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". 
• החרוסת – מאכל מתוק המכיל בד"כ אגוזים ודבש, ושמה בא המלה חרס, שמשמעותו טיט, או בוץ, ואכן החרוסת מזכירה, בצבעה ובצורתה את הטיט, שהיה החומר ממנו בנו אבותינו את הפירמידות במצרים. לעומת זאת, טעמה המתוק, מזכיר לנו את שחרור העם, מעבדות לחירות, את הניגוד הגמור למרירות העבדות- כי החירות טעמה מתוק וטוב. 
• הכרפס –  נהוג להניח שורש סלרי או פטרוזוליה וכד'. לכרפס מספר משמעויות סמליות שונות, והידועה שבהן היא כי צבעו הירוק מסמל את האביב, וחג הפסח הרי הינו חג האביב.  
• המצות – כפי שכבר הזכרנו, מסמלות את הלחם שלא תפח, את המצות שאכלו אבותינו ואימותינו בליל יציאתם/ן מעבדות לחירות. 

כאן יש מקום להמשיג ולהדגיש – כיצד באמצעות המאכלים המיוחדים והטעמים, יש לנו הזדמנות לחוות הזדהות, להרגיש לרגע, כמו אבותינו ואימותינו במצריים. 

• היין – נסביר כי נהוג לשתות 4 כוסות יין בליל הסדר, וכי במסורת היהודית, יין תמיד מסמל, מבשר על זמן קדוש, כמו למשל, בקידוש בערב שבת. 
• כוס אליהו – אליהו הנביא מסמל תקווה, אמונה. 

חלק ד' – "המאכל שלי – והסיפור שלו": עיבוד באמצעות יצירה אישית (כעשרים וחמש דקות) 

• נציג/נפרוש תמונות השראה, של מאכלי החג, שדנו בהם ועוד (למשל אגוזים), ונזמין את הילדים/ות, לבחור כל אחד ואחת, לבחור מאכל אחד מביניהם, ולצייר/ליצור, את הסיפור שמאחוריו

• נעבור בין הילדים/ות, נכוון ונזכיר לפי מידת הצורך את משמעותם הסמלית, של המאכלים השונים

חלק ה' – שיתוף וסיכום (כעשרים דקות) 

• בסיום היצירה, נזמין לשתף ולהציג את העבודות שהכינו – במאכלים שנבחרו, בסיפור שביקשנו להביא וכיצד, ולמה בחרנו במאכל זה או אחר דווקא. 
• בסיכום, נחזור אל הדוגמא שעימה פתחנו – עוגת יום ההולדת. לפעמים נאכל בשמחה, פרוסת עוגה, "סתם" כי היא טעימה, אבל, לעיתים, העוגה, כשיש עליה נרות, ביום ההולדת שלנו, מספרת סיפור שלם עלינו – מתי נולדנו, מה הטעם החביב עלינו, בני ובנות כמה אנחנו…. 

כך, גם למשל – החסה. היא יכולה להיות "רק" חסה, עוד ירק בסלט למשל, או שפתאום, בפסח, החסה מספרת סיפור שלם, ובטעמה המריר, היא באה להזכיר לנו, את הסיפור שלנו, של כולנו, סיפור של יציאה מעבדות לחירות.  

• נסיים בהדגשה, כי מאכלים סמליים – אולי נראים דומה וטעמם דומה, אבל בכל זאת הם שונים, מאלה שאנו אוכלים ביומיום. הם עוזרים לנו ממש להרגיש את הסיפור, להיזכר בסיפור – ולהרגיש לערב אחד חגיגי, הזדהות – להרגיש כאילו אנחנו בעצמנו, יצאנו ממצרים.

נספח – תמונות 

ליל הסדר – טקס של מאכלים וסמלים: