משך הפעילות: כשעה וחצי

חומרים נדרשים: אפשרות לכתוב הלוח, ולהציג את הטקסטים במליאה, אפשרות להשמעת שיר במליאה, פתקים גזורים כמס' התלמידים/ות, כל פתק – עם שורה אחת בלבד ממילות השיר, שנבחר לתרגיל הפתיחה (הסבר מפורט – ר' להלן) ודפי מקורות לחברותא – ר' נספח מס' 1

טקס העלייה בבר המצווה, הוא טקס מעבר, המבטא הצהרת שייכות לעם יהודי, וככזה, הרי שהוא מתקיים בנוכחות קהל, משפחה וקהילה. העדה נוכחת, מאשרת ומקבלת (בסוכריות!) – את פני המצטרף/המצטרפת, אל שורות העם היהודי. בשיעור זה נבקש לעמוד על משמעותה של שייכות, חשיבותה וכוחה – ועל חלקנו אנו בכינונה.

מטרות השיעור (התלמידים/ות…):

– יחשפו למושג 'המניין' במסורת היהודית, ולערכים הנשקפים בו

– יעמדו על את תפיסת העולם החברתית ואף הקיומית, העומדת בבסיס חובת 'המניין' והקהילה היהודית

– יבררו את רעיון וערך ה- 'עֲרֵבוּת' ויתעמקו במשמעויותיו

– יבחנו את הקשר בין מושג ורעיונות אלה, לבין גיל המצוות ומשמעויותיו

מהלך השיעור – כללי

א. תרגיל פתיחה במליאה: 'מילה למילה, משפט למשפט' – כחצי שעה

ב. פתיחה במליאה והעמקה בחברותות: יחיד ויחד – זהות ושייכות – כארבעים דקות

ג. אסיף, עיבוד וסיכום – כעשרים דקות

רקע למנחה:

בכדי להבין את תפיסת הקהילה, ערכיה וחשיבותה בתרבות ישראל, יש להתעכב תחילה, על יסודה, בחובת המניין – אותה הגדרה למספר "המינימום" הנדרש (עשרה יהודים אחרי גיל מצוות), למעשה, בכדי לקיים אורח חיים יהודי מסורתי. אורח החיים היהודי המסורתי (וה -"בלעדי" עד לפני כמאתיים שנה, כשהחלו תהליכי החילון בעולם המערבי) מחייב מניין, ולא במקרה כמובן, בהקשרים משמעותיים ואף חיוניים ממש: בקריאת התורה בציבור, בחלקים רבים וחשובים של התפילות, בחתונה, בלוויה ועוד.

מעבר לכך שהמניין, הינו אבן יסוד במסורת, הרי שיש לו גם מקום ותפקיד, סוציולוגי והיסטורי, חשוב ביותר: העובדה, שבכדי לקיים אורח חיים יהודי-דתי, נדרשו היהודים בהכרח, לחיים לצד ועם עוד יהודים בסביבתם הקרובה, היא אחד מסודות קיומו ואף שגשוגו, של העם היהודי, וזאת, למרות שבמשך תקופות רבות, חי כפזורה וכמיעוט, ולעיתים קרובות אף הודר ו/או נרדף. מתוך חובת המניין, יצמח ויעלה מוסד הקהילה היהודית – מערכת תומכת, המושתתת על ערבות הדדית, בטוחה, פורה ומפרה.

מעניין לשים לב לכך, שגם שמו של בית התפילה ביהדות, הינו 'בית כנסת'. שם המורה במה עיקר יסודו ומה תפקידו: מקום לכינוס הציבור, לכינוס הקהילה, לשם תפילה, לימוד ופעילות חברתית.

נרחיב ונאמר כי, ביהדות הרפורמית והמסורתית, יש אפשרות לנשים להיספר ולהשתתף במניין. ובשנים האחרונות, אנו עדים למגוון מניינים שוויוניים, גם בתוך הזרם האורתודוקסי.

מהלך השיעור – פירוט:

חלק א' – תרגיל פתיחה חווייתי: 'מילה למילה, משפט למשפט' – כל כוחו של החיבור (כחצי שעה)

נפתח את השיעור בהתנסות, המאפשרת לנו להבין באמצעות חוויה, משחק ותנועה, את משמעות העוצמה שיש בהתחברות הפרטים זה לזה, לכלל קבוצה, בעלת זהות וערבות, ובמקרה של תרגיל זה – אמירה.

לתרגיל זה נידרש למעט הכנות מראש: נבחר שיר, רצוי מהשניים המוצעים להלן – ונדפיס את מילותיו – בפונט מוגדל (למשל 16), וברווח כפול. את השיר המודפס, יש לגזור, שורה שורה בנפרד – כך שנקבל מעין פתקים נפרדים, כל אחד עם שורה אחת, אחרת, מהשיר. בנוסף – נזדקק גם למצגת עם מילות השיר, ואמצעי להשמעתו בכיתה.

כאמור, להלן בעמוד הבא, מוצעים שני שירים מתאימים לפעילות זו, על שום תכנם, סגנונם וכן על שום מספר השורות הרב, אולם אפשר כמובן, לבחור שיר מוכר ומתאים אחר.

– נחלק את הכיתה לזוגות, ונחלק לכל זוג פתק, עם שורה אחת (נפרדת ובודדת), מתוך השיר.

חשוב! בשלב זה, אין "להסגיר" לתלמידים/ות, את העובדה כי מדובר בשורות שנלקחו מאותו שיר…

נבקש מכל זוג, להמחיז את השורה שקיבל – באמצעות תנועה, בין אם במחווה סמלית, או על ידי סדרת תנועות.

– לאחר מספר דקות נתכנס למעגל, ונבקש כל זוג לשתף בשורה שקיבל, ובתנועות שהתאימו לה.

– בשלב זה, נגלה לכיתה, כי כל השורות נלקחו משיר אחד, ואז – נציג את מילותיו המסודרות על הלוח, וכאן גם חשוב להשמיעו, ולהאזין לו בנחת.

– לאחר ההאזנה הראשונה לשיר, וכשמילות השיר עדיין מוצגות במלואן וכסדרן על הלוח – נבקש מהתלמידים/ות להסתדר במעגל על פי סדר הופעת השורות בו.

– נבקש, שבעת האזנה השנייה, כל זוג יציג את התנועות שבחר, בהגיע תורו, על פי סדר השיר. מי שבחרו במחווה סמלית בודדת, נבקש שיחזרו על אותה תנועה, מספר פעמים, כל עוד שהזמר/ת שר/ה את השורה שהמחיזו, והמשכנו לשורה הבאה.

נציין, כי בשלב זה ייתכנו ציחקוקים ואי סדר, ובמקרה מעין זה, נמליץ במידת הצורך, לעצור, ולחזור על ההאזנה שוב – ולעודד להאזין בקשב, לעקוב אחרי המילים – ולנוע בהתאם, ובזמן – בהגיע תורך.

– בשלב זה, נקווה לראות מעגל, שיצר שפה תנועתית "זורמת", המלווה את השיר ומעצימה הן עוצמתו בכלל, אבל של כל שורה שורה בפרט…

– לסיכום התרגיל, חשוב להמשיג לכיתה את התהליך שהתרחש – מאותה השורה "הפרטית" שכל זוג קיבל, כאמירה מבודדת ומנותקת ועד לשיר אחד בעל משמעות, שהתקבלה רק על ידי השיתוף של הרבה חלקים "פרטיים". נציע להציג גם את המושג 'סינרגיה' – הכלל שעולה על סך חלקיו…

חלק ב': יחיד ויחד – זהות ושייכות – פתיחה במליאה והעמקה בחברותות (כארבעים דקות)

– לאחר ההתנסות החווייתית והשיח בעקבותיה, נרשום על הלוח את המילים: יחיד/יחידה – יחד, ונפתח בשיקוף העובדה כי המילים 'יחיד' -'יחידה' וגם המילים 'מיוחד'-'מיוחדת', נגזרות מהשורש י.ח.ד.

השפה העברית משקפת לנו אמירה ערכית וקיומית – אין קיום ל-'יחיד/ה' – ללא 'יחד', להיות חלק ממנו. וייחוד – גם הוא – תמיד יהיה ביחס ובהשוואה ל-'יחד'.

– בהמשך לכך, נציג על הלוח, קטע מדבריו המוכרים 'אחד ממניין' (להלן), של אבא קובנר, המדגישים, כיצד המסורת היהודית ראתה את ה'יחיד/ה', קודם כל וראשית לכל – כחלק מ-'יחד', וכי אכן, לא בכדי נגזרות המילים העבריות הללו, מאותו השורש…

– לפני הקריאה, חשוב להסביר בקצרה מי היה אבא קובנר (הוגה, סופר, ניצול שואה ופרטיזן) ומדוע הוא מציין, כבר בתחילת הקטע, כי לא נפרד מאמו (הופרדו בכפייה ובפתאומיות, למחנות שונים על ידי הנאצים). על רקע מבוא זה, ניתן להבין מדוע חש אבא קובנר, ניכור וריחוק בהגיעו ארצה, מאירופה, היישר מזרועות המוות וההרס.

אבא קובנר, 'אחד מן המניין', מתוך 'על הגשר הצר', תל אביב 1981, עמ' 121

[…] בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאינני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות…

תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותיי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור…

א ח ד – אבל אחד בציבור.

– לאחר הקריאה, נתעכב לשם הסבר קצרצר ומבואי על 'המניין' (מניין = עשר/ה – מספר האנשים המינימאלי, שגילם מעל לשתים-עשרה/שלוש-עשרה שנים, והדרוש לתפילה, לקריאת התורה בציבור ולרוב טקסי מעגל החיים. לעוד מידע – ר' לעיל, ברקע למנחה)

כדאי להעלות גם החשיבות הקיומית והחברתית של המניין כמשמר העם היהודי, בכך שבכדי לקיים אורח חיים יהודי-דתי, נדרשו היהודים לחיות בקהילות (מערכת שמאפשרת כוח, תמיכה, ערבות הדדית וכד')

– עתה, לאחר שעמדנו על משמעות מילותיו של אבא קובנר, ניקח אותן כהשראה, לדיון ולהעמקה בחברותות (ר' נספח מס' 1)

במסגרת זו, נבקש מהתלמידים/ות, לבחון תחילה, את שורשיה של התפיסה היהודית, בדבר הקדושה והכוח שיש בהתקבצות בעדה, בקבוצה, בקהילה -– כבר במקרא. בנוסף, נזמינם/ן להתמודדות, בנוגע לפרשנויות השונות מאד, שצמחו מתוך הביטוי התלמודי "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה". מובנו המקורי של הביטוי, כיוון לכך, שכל יהודי, נושא באחריות מוסרית והלכתית, על קיום המצוות של חברו. בשפתנו כיום, רווח הביטוי במשמעות שונה, לפיה, כל יהודי/ה אחראי/ת על שלומו/ה ורווחתו/ה של חברו/חברתו. התלמידים/ות יתבקשו להעמיק בשתי צורות הבנה שונות אלה, ולבחון את עמדתם/ן האישית לגביהן.

חלק ג' – אסיף סיכום במליאה (כחצי שעה)

באסיף, נתחיל בשיתוף קצר, בשאלת משמעות השם 'בית כנסת' בשפה היהודית ובערכיה, ונתמקד יותר, בחלקו השני של דף המקורות אותו למדו, בנוגע למשמעויות השונות מאד, שצמחו מתוך הביטוי התלמודי "כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה".

כסיכום, נמשיג ונשקף את מעגלי השייכות השונים שנגענו בהם במהלך השיעור – הכיתה, המניין והקהילה, החברה והעם היהודי.

נחדד את מהותו של טקס בת ובר המצווה היהודי, כטקס שמבטא שייכות לעם, לקהילה/לעדה הנוכחת בו, וכמובן גם למשפחה. שייכות, כל שייכות – שנרצה לטפחה – מלווה בהכרח גם בתחושת אחריות, במחויבות ובעשייה – לטובת הפרטים שלצידי ולטובת הכלל.

נספח 1 (2 עמודים)

דף מקורות לחברותא – עותק לתלמיד/ה

קראו את המקורות הבאים, והתייחסו לשאלות שבעקבותיהם:

¬ הסבירו, מה הקשר להבנתכם/ן – בין בית כנסת, לבין הפסוק מתהילים, שמובא כאן, כמעין הוכחה – לנוכחות האל בבית הכנסת? מוזמנים/ות להיעזר ברמז שנחבא, בשאלה הבאה…

¬ על מה מרמז שמו של 'בית הכנסת'? מה שם זה מדגיש, לעומת שמות כדוגמת 'בית תפילה' או 'בית לעבודת האל'?

כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה (תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף ל"ט, עמוד א')

על פי רוב, בשפת היום יום שלנו, מוכרת אמירה זו בשיבוש משמעותי, ובמקום לומר "עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה", יש רבים אשר אומרים/ות: – "עֲרֵבִים זֶה לָּזֶה".

¬ בעזרת שני ההסברים הבאים, תארו בלשונכם/ן, את הכוונה בכל אחת מהצורות – "זֶה בָּזֶה" – לעומת "זֶה לָּזֶה", ובהתאמה – הסבירו גם את השינוי העיקרי שחל במשמעות הביטוי, בעקבות שיבוש נפוץ לשוני זה.

¬ חשבו ונמקו: איזו משתי משמעויות שונות אלה, דורשת מאיתנו יותר? איזו יותר מקובלת עליכם/ן?

"נמשל עם ישראל לגוף האדם, כאשר כל יהודי, הוא כמו אבר מאיברי הגוף. וכמו שכשיחלה איבר מה מאיברי האדם, יינזק בו גם האדם ההוא בכללו" (הרלב"ג, פירוש יהושע ז:א)

מצוות רבות, מבוססות על עקרון "עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה" – אותה אחריות, הנובעת מתוך ההבנה, ששלומי ורווחתי, תלויים באופן בלתי נפרד, בשלומו וברווחתו של האחר. למשל, מצוות צדקה המחייבת כל קהילה, לתמוך בעניים שבתוכה ; מצוות פדיון שבויים – אם יהודי נפל בשבי, על כל העם להתגייס ולפדותו ; מצוות גמילות חסדים – עזרה לזולת בצרתו; ביקור חולים ועוד.

עֲרֵבוּת הינה התחייבות של אדם, לכסות או לקיים, חובו של אדם אחר, כלפי צד שלישי. זהו מונח מקובל בשפה המשפטית. כדוגמא – 'ערבות בנקאית', כאשר אדם מסכים להיות עָרֵב, לחובו של אדם אחר לבנק – הוא מתחייב לשלם את חובו של חברו, במקרה שהלווה לא ישלם. למשל, מי שמבקש/ת לרכוש דירה על ידי לקיחת משכנתא, נדרש/ת להציג ערבים לחוב (שבמידה וחלילה, הלווה לא יעמוד בפירעון, יהיו מוכנים לשלמו מכיסם), יש 'דמי ערבות' הנהוגים בתחום הפלילי ועוד.

לאור זה, משמעותו המסורתית של העיקרון, בולטת דווקא בצורתו הנפוצה, אך המשובשת – "עֲרֵבִים זֶה לָּזֶה", והמכונה גם 'ערבות הדדית' – ולפיה יש אחריות קולקטיבית בקרב העם היהודי, וכל אחד ואחת אחראי/ת ונתבע/ת, גם על העבֵרות של האחר. "הצד השלישי", על פי תפיסה דתית זו, הוא בעצם האלוהים – "החוב" שלנו מולו, הוא החיוב במצוות, ובמידת הצורך, האלוהים "תובע" את חובו של האחד על חטאיו, מאחר – גם אם הוא עצמו, מילא את חובותיו הדתיות. כל יהודי/ה נושא/ת באחריות, גם על קיום המצוות של חברו וחברתו – ומכאן גם החובה להוכיח (להעיר ולעורר) את מי שידוע לנו, כי איננו/איננה עומד/ת בחובותיו. זהו מובנו המדויק והמקורי של הביטוי – לפיו כל יהודי מחויב לשלם על חובותיו, כלומר, חטאיו, של חברו.